תעצרו את הזמן! אני רוצה לרדת....

כמה שהוא הפכפך.. הזמן.. מצד אחד – נראה כאילו רק אתמול הגענו ועדיין לא הספקנו לעשות מלא דברים שתכננו (תכלס' עברה חצי שנה מאז שנסענו! ואווו!) מצד שני, נראה שאנחנו כאן כבר מלאאא זמן.... בבית החמוד שלנו, עם השגרה שבנינו לנו, הנופים הירוקים... מה שבטוח, איכשהו תמיד במבט לאחור – נראה שהזמן רץ... רץ כל כך מהר שזה לפעמים מפחיד.

והינה אני, מבלי ששמתי לב, בחודש השמיני להריון – אוטוטו מגיעה הלידה.

ואוו – כמה שזה קשה לעיכול... כלומר, אומנם יש בתוכי מן ביטחון פנימי שכזה שהכל הולך להיות בסדר. שאני יודעת איך להיות אמא, שאני יודעת איך להתמודד עם כל השינויים הקרבים – שאני מוכנה!

ועם זאת – מדובר בשינוי כ"כ גדול שמשפיע על כל תחומי החיים ועל כל רגע ביומיום, שכל מה שאני רוצה זה להשאר עוד קצת במה שעכשיו... לעצור את הזמן.. לדחות את הקץ...

להישאר עוד איזה חודשיים שלושה בחודש שמיני, למשל.. אומנם לא הכי נוח.. קצת כבד, קצת כואב.. ועדיין יש משהו מגניב בלהיות בהריון במיוחד עם כל התזוזות של העובר.. את זה אני כבר מכירה, עם זה אני כבר יודעת להתמודד... פחות או יותר...

הרגשות האלה שמציפים אותי, הם כמובן טבעיים וכמעט כל מי שנמצא בתהליך של שינוי כזה או אחר חווה פחד. פחד מהשינוי, פחד מהלא נודע, פחד מדבר חדש ולא מוכר. לפעמים, הפחד אף גורם לנו לרצות לדחות את השינוי או אפילו לוותר עליו ובמקום זה להאחז חזק במצב הנוכחי. להאחז בדיוק באותו מצב לא נוח שכבר לא מתאים לנו (כי הרי אם הוא היה מתאים לא היינו רוצים לשנות...) לא פעם, הפחד הזה מונע מאיתנו לקפוץ למים ובולם את השינוי אליו אנחנו כ"כ מייחלים...

כמה אבסורד המנגנון הזה... הרי אנחנו כבר יודעים שאנחנו לא רוצים להישאר במצב המוכר, כבר יודעים שלא נוח לנו שם, שזה לא מה שנכון לנו – ועדיין אנחנו מוכנים לאמץ את המוכר בכל הכוח רק בגלל הפחד מהשינוי, הפחד מחוסר וודאות. כלומר – אנחנו מעדיפים את הוודאות של המצב המוכר (בוודאות לא טוב לי ולא נוח לי..) על פני חוסר הוודאות של מצב חדש (אולי לא יהיה לי טוב ואולי יהיה לי ממש מעולה, אני לא יודע/ת..), באיזה קלות אנחנו יכולים לוותר על האפשרות שיש בה 50% סיכוי לשיפור משמעותי ולבחור במקומה באפשרות הוודאית של 100% תקיעות במקום וחוסר שביעות רצון...

העניין הוא, שבמצבי הנוכחי, פחד או לא פחד... את השינוי הזה אין לי באמת אפשרות למנוע או לדחות... (וטוב שכך). הגוף מתקדם בקצב שלו, הזמן רץ קדימה (ומהר!) – וכל מה שנשאר לי זה למצוא דרכים להדביק את הקצב.

• לקבל את עצם העובדה שאני לא יודעת מה יהיה ושזה בסדר

• לקבל את עצם העובדה שאין לי שליטה! לא בלוחות הזמנים, לא באופן הלידה שלי, לא באופי התינוק – תכל'ס, אין לי שליטה כמעט על שום דבר... ושזה בסדר

• לקבל את עצם העובדה שאני לא מושלמת (הייתכן??!!...), שאני לא יודעת הכל, שאני כנראה אעשה גם טעויות כאלה ואחרות.. ושזה בסדר

• לקבל את עצם העובדה שאני לא יכולה וגם לא צריכה לעשות הכל בעצמי וללמוד לסמוך יותר, לבקש עזרה, לאפשר לאחרים לתת לי.. ושזה בסדר

• לקבל את השינוי, את חוסר הוודאות, ולהסכים להתקדם קדימה – עם הפחד, להבין שזה לגיטימי לפחד, ושזה בסדר

אז איך עושים את זה?? שאלה נהדרת... אני עדיין בוחנת את הנושא... ;-)

בתור התחלה אני מקפידה להתמקד בעיקר במה שקורה עכשיו. להתמקד יותר בשלב בו אני נמצאת עכשיו עם ההריון ופחות במחשבות דמיוניות על העתיד. ממילא בפועל הדברים יהיו שונים לחלוטין מכל מה שאני אצליח לדמיין.. אז עדיף למקד את תשומת הלב במה שקורה עכשיו ולהנות מזה כמה שאפשר!

במקביל, אני נערכת ברמה הלוגיסטית לשינוי – בודקת מה צריך לקנות, מתייעצת ומקבלת טיפים שיכולים להקל עליי בעתיד, הולכת לקורס הכנה... איכשהו, גם אם בפועל דברים יהיו אחרים ממה שציפיתי, ההתארגנות הזאת נותת לי ביטחון ושקט לפחות לעכשיו, וזה שווה הרבה...

והדבר האחרון, אני נותנת לעצמי את הלגיטימציה לפחד. הלגיטימציה לרצות להישאר עוד חודשיים שלושה בחודש השמיני... הלגיטימציה לרצות לעצור את הזמן... ככה מבלי להתנצל או לשחק אותה גיבורה. מבלי להפנות עוד משאבים ואנרגיה להתגברות על הפחד, אלה פשוט להכיר בו ולאפשר לעצמי להרגיש אותו. הרי הוא גם ככה שם... להתעלם ממנו יגבה ממני יותר מדיי משאבים כרגע... עדיף פשוט לצרף גם אותו לכל החגיגה הרגשית שאני נמצאת בה כרגע.. ולעשות מסיבה אחת גדולה ;-)

אלה התובנות שלי מכל העניין הזה עד כה,

אם יש לכם טיפים נוספים – אשמח מאוד לשמוע!

עד אז, אני ממשיכה לגדול ולהתקדם קדימה בצעדי ענק – א י מ ל ' ה !!!!!

אוהבת מאוד,

שלכם,

חגית יהודה