לכל הרוחות...

וואווו, המון זמן לא כתבתי, למרות שדווקא יש לי הרבה מה לכתוב... למעשה, אצלי בראש אני "כותבת" ומעדכנת כל הזמן... פשוט לא הצלחתי להתפנות לחלק הפיסי ולהקליד את המחשבות לתוך הפוסט בזמן...

אז ממה להתחיל? איך לצמצם את הפערים?!... הביקור בארץ? החזרה לפלורידה? או אולי אתחיל דווקא מהאירוע האחרון איתו נאלצנו להתמודד – הוריקן מתיו.

עד לא מזמן לא ממש הבנתי מה זה הוריקן. במשך השנה שאנחנו כאן, (כבר עברה שנה! לא יאומן...) היו שתיים שלוש התראות על הוריקן שבסופו של דבר הסתיימו בהמון המון גשם – וככה הנחתי שזה לא כזה ביג דיל... ובראש השנה כשהחבר'ה דיברו על ההוריקן שאמור להגיע לפלורידה השבוע, עניינה אותנו רק העובדה שכנראה אי אפשר יהיה לטוס את שיעורי הטיסה במזג אוויר הזה..

יום למחרת, הודיעו בבית הספר שבעקבות ההתראות על ההוריקן בית הספר מפנה את כל המטוסים שלו לצד השני של פלורידה וסוגר את שעריו עד יעבור זעם... פתאום הבנו שזה רציני. שמדובר בסופה יוצאת דופן שאמורה לעבור בעוצמה מירבית בדיוק באזור שאנחנו גרים בו...

האיש שלי זינק על המחשב ותוך כמה דקות מצא לנו מלון לכמה ימים בצד השני של פלורידה (מהבודדים שעדיין נשאר בהם מקום..) – "נוסעים מחר!" הוא קבע עובדה.

וככה, ארזנו שתי מזוודות וחצי עם הדברים הכי חשובים (כי מה אורזים כשיש סיכוי סביר שבכלל לא נמצא את הבית כשנחזור?!..), הרמנו את כל החפצים בבית למקרה של הצפות, העמסנו את עצמנו ואת הבונבון הקטן שלא הפסיק לחייך ויצאנו לדרך יחד עם חצי פלורידה... (ארבע שעות בפקקים...)

חשבתי שבזה נגמרה הדרמה. הינה הגענו למקום בטוח ואפשר לנצל את ההזדמנות ולטייל באזור עד שהכל יגמר, סוג של חופשה ספונטנית.. אבל בפועל, החוויה הייתה שונה לגמרי...

נצמדנו לטלוויזיה, וככול שצפינו בה יותר כך נלחצנו יותר.. פתאום דיברו על הסיכוי שההוריקן יסטה לכיוון שאנחנו נמצאים בו.. דיברו על פינוי כל התושבים באזור שאנחנו גרים בו, דיברו על הצורך להערך לזה שיכול להיות שלא יהיה חשמל ומים לשתייה במשך שבועיים, דיברו על הרס וחורבן... ובמקום לצאת לטייל, יצאנו להצטייד בסופר. מים, סוללות, פנסים, קופסאות שימורים (מה בכלל אוכלים כשאין חשמל לבישול או למקרר?!) וחזרה לטלוויזיה... בינתיים התחילו להגיע ההודעות מהארץ, אנחנו מנסים להרגיע עם קצת הומור..

לילה. לחץ. ספירה לאחור. עוד כמה שעות זה מתחיל.

כשהתעוררנו בבוקר כבר הבנו שההוריקן לא פקד את האזור בו ישנו אבל לא היה לנו מושג מה קורה באזור בו אנחנו גרים. האם יש לנו בית לחזור אליו? האם בית הספר עדיין קיים? האם יש חשמל? האם הדרכים חסומות?

כמה מחשבות רצות בראש ברגעים כאלה.. הרי רק לפני שנה הגענו לפלורידה עם שתי מזוודות וחצי וזה היה כל רכושינו, והינה אנחנו – אחרי שנה, צברנו כבר לא מעט חפצים.. חוששים לאבד את כל מה שיש לנו ולהישאר שוב עם שתי מזוודות וחצי ;-) .

העובדה שיש תינוק מעצימה עוד יותר את החוויה, הכל קצת יותר מלחיץ.. עוד יותר חשוב שיהיה בית לחזור אליו, שיהיו כל הדברים שהוא צריך, שהוא לא יפגע מהעניין בשום צורה.

בתור ישראלית, כל הסיטואציה הזאת הזכירה לי מאוד מצב של מלחמה או איום ביטחוני. בשני המקרים אנחנו מתמודדים מול כוח שמאיים עלינו. אין לנו שליטה על מה שקורה, אנחנו לא יודעים מה יגיע, באיזה עוצמה, איך להגן על עצמנו.. מחפשים מקלטים, צופים במהדורת חדשות אחת גדולה שלא נגמרת... שני המקרים מפחידים באותה מידה.

הרבה אנשים חושבים שלחיות בחו"ל זה עדיף כי אין את הלחץ והאיום הביטחוני שיש בארץ. אחרי החוויה הזאת, אני אומרת – כל מקום והתחלואות שלו.. כל מקום והאתגרים שלו. אין באמת דבר אחד שעדיף על האחר. ההתמודדות עם חוסר אונים והלא נודע קיימת בעוד הרבה מאוד מקומות ואנחנו אף פעם לא באמת מוכנים לזה...

כמה שעות אחרי שהתעוררנו, הצלחנו סופסוף להשיג את בעלת הבית שלנו שבישרה לנו שהבית שלנו שרד את ההוריקן בגבורה! (תותח!!) שחוץ מכמה עצים ורעפים שנפלו כמעט אין נזק בשכונה ושאפילו יש חשמל!! חוזרים הבייתה!!! עכשיו רק נשאר למצוא מה לעשות עם כל קופסאות השימורים האלה.... ;-)

מאחלת לכולנו שנה של ימים שקטים, רגועים ונעימים,

שנה של הגשמת חלומות,

שנה של שמחות,

שנה טובה!

אוהבת,

חגית.