...לעשות מהלימון לימונדה

בפוסט הקודם שיתפתי אתכם במשבר שפקד אותנו כרעם ביום בהיר, משבר שבעקבותיו הגענו לארץ באופן לא מתוכנן לתקופה בלתי ידועה...

עצרנו את הלימודים של האיש שלי ואת ההתקדמות בהגשמת החלום, ארזנו כמה דברים בסיסיים, שילמנו שכר דירה מראש לתקופה, השארנו את הדירה, החברים, השגרה שלנו והגענו לארץ להחלים.

כיף להגיע לארץ. הרגשנו עטופים במשפחה, מוקפים בסביבה תומכת ומוכרת, קל יותר להתנהל. האיש שלי עשה עבודה נפלאה של שיקום והחלמה, המצב שלו השתפר מיום ליום. ועם זאת, עיקר התהליך היה סביב ההחלמה הרגשית. גם שלו וגם שלי.

הגעתי לארץ כ"כ עייפה ומרוקנת אחרי המשבר שעברנו, שבחודש הראשון התמקדתי רק בלנוח ולהתחזק. ברגע שהרגשתי חזקה יותר, מיד הסתערתי על כל המשימות הלוגיסטיות כדי "לתקתק" את כל העניינים והסידורים הבירוקרטיים ולחזור לפלורידה כמה שיותר מהר.

אבל זה לא עבד... כל דבר שנגעתי בו לא הסתדר... כתוצאה מכך השהות שלנו כאן התארכה יותר ויותר, ואת זה היה לי קשה לקבל...

קשה היה לי לקבל את העובדה שאנחנו בארץ בלי לדעת מתי חוזרים ומבלי שתכננתי או התכוננתי לזה מראש... שלא תבינו אותי לא נכון, כיף לי מאוד מאוד להיות עם המשפחה!! כיף לי מאוד שאייל מקבל זמן איכות איתם, ובכל זאת – התחושה היא שהחיים כפי שהכרנו אותם נעצרו ואנחנו בתוך בועה (או אולי פסק זמן..) לפרק זמן בלתי ידוע...

לא לדעת מה קורה איתנו בעוד שבוע/שבועיים/חודש/חודשיים זה מאוד מפעיל. לא להיות מסוגלים לתכנן שום דבר קדימה ("את תלמדי עוד קורסים?", "אתם נשארים פה לפסח?"...), להיות על מזוודות, לישון כל שבוע במקום אחר וכל זה עם תינוק קטן (וחמוד!), להתרוצץ במיליון סידורים בירוקרטיים שיכולים להוציא מהדעת.. בקיצור – מצב טעון ומורכב...

לקח לי כמה שבועות עד שהצלחתי להשתחרר מההצפה הריגשית שהייתי שרויה בה והתפנתי להתבונן במציאות ובהתנהלות שלי... וכך זיהיתי חבר טוב מהעבר – הפחד לאבד שליטה. מכירים אותו?!.... הרצון שלי להיות בשליטה, לדעת מה יהיה מתי ואיך, נבעו מהצורך בביטחון וביציבות ומהקושי מול הבלתי צפוי.

אחרי שעברנו כזאת חוויה מטלטלת, הצורך לייצר לעצמי אשליה בה אני שולטת במה שיקרה היה גדול... אבל... כמו שאמרתי... זה לא עובד... ליקום יש תוכניות משלו וכשאנחנו נאחזים בצורך להיות בשליטה אנחנו יוצרים בעיקר הרבה תסכול מול מה שקורה בפועל במציאות. אתם מבינים, בעצם הרי אף פעם אין לנו באמת שליטה על שום דבר. זאת רק אשליה של שליטה שאנחנו מייצרים והיא גובה מאיתנו המון אנרגיה. במקום זה, עלינו ל-ה-ר-פ-ו-ת ! ! להיות קשובים למה שקורה במציאות, להיות קשובים לאינטואיציה שלנו ולאפשר לדברים לקרות בקצב שלהם.

כמה קל להגיד (לכתוב..) וכמה קשה ליישם...

כמו שאמרתי, לקח לי כמה שבועות להסכים לראות שאם הכל מתעכב כל הזמן, אולי אנחנו צריכים להקשיב ליקום.. להיות פה עוד קצת (כמה שצריך) ולא למהר לחזור כ"כ...

להסכים לקבל את הדברים כמו שהם ולא להילחם בהם. ל-ה-ר-פ-ו-ת . . . מבלי לדעת מה יהיה, מתי נחזור וכו'. ויותר מזה – אם כבר אנחנו כאן, אז להיות כאן באמת וליהנות מכל היתרונות שיש כאן. לעשות את מה שאנחנו אוהבים!

לעשות מהלימון לימונדה...

אז הסכמנו שאם כבר הגענו עד הלום, ננצל את ההזדמנות ונקדם כמה עניינים בירוקרטיים שהוזנחו, נשאר כבר לפסח עם המשפחה!! :-) נהנה מהאביב ומריח פריחת ההדרים שיש בכל פינה – ויותר מזה – זה מאפשר לי גם את הזמן והפניות ללמד את קורס המתקדמים בתטא הילינג.

כ"כ הרבה תלמידים כבר פנו אליי בקשר לקורס הזה, ועם זאת, לא הרגשתי שאני מספיק פנויה אליו לפני כן... עכשיו, אחרי שעברתי את התהליך הזה, אני ממש מתרגשת לחזור ללמד!! זה הולך לקרות בחול המועד פסח, ממש לפני שאנחנו חוזרים חזרה לארה"ב :-) (לפרטים מלאים לחצו כאן - ההרשמה אוטוטו נסגרת...)

לסיכום – כשהתחלתי לקבל את המצב, התחלתי גם ליהנות ממה שיש ולא להתמקד במה שעוד לא... מה שמדהים הוא, שכשזה קרה, כשהרפנו באמת, כל העיכובים השתחררו, כל העניינים הסתדרו ועכשיו אנחנו ממש יכולים לבחור מתי לחזור ממקום נינוח ומעצים.

היקום הזה שובב לפעמים ;-) ...

חג חירות שמח לכולם!

אוהבת מאוד,

חגית