מחשבים מסלול מחדש..

אתמול היה יום גדול! האיש שלי באופן רישמי קיבל את ההסמכה והפך לטייס מסחרי!! עם כל הקשיים שעברנו במהלך השנה הזאת ועם הקושי להדביק בחזרה את הפער ולחזור לעניינים – נראה שהשמחה גדולה ומרגשת הרבה יותר!! האיש שלי לא וויתר והצליח להתגבר על כ"כ הרבה מכשולים בדרך – והינה הוא עכשיו – טייס אמיתי! איזה אלוף עולם!!!

אני גאה בך כ"כ!! מאושרת בשבילך ומאמינה בך בלי סוף! מהמקום הזה, עם כל הכוחות והנחישות שיש בך, אני יודעת שאתה תשיג כל מה שאתה רוצה בחיים האלה!

חיכינו הרבה לרגע הזה, עברנו הרבה.. ועכשיו... עם כל השמחה וההתרגשות החלטנו לעשות עצירה ולחשב מסלול מחדש..

נשארה עוד שנה בערך לתוכנית הלימודים של האיש שלי על מנת לצבור מיומנות וניסיון ועם זאת, לא ברור לנו שממשיכים אוטומטית. אחרי שנה כזאת מטלטלת כל הקלפים נטרפים מחדש, שום דבר לא ברור מאליו, הרבה שאלות עומדות באוויר וצריך לקחת החלטות.. האם זה נכון להישאר ולהמשיך בתוכנית? האם אנחנו משלמים מחיר כבד? האם נכון יותר להפסיק ולעזוב למרות ההשקעה העצומה שכבר השקענו? ? ? למה כל זה קרה? למה זה הולך קשה? מה היקום מנסה להגיד לנו...

לא פשוט להיות במקום הזה

בהתבוננות מעמיקה יותר הבנו שכרגע, יותר מכל דבר אנחנו רוצים הבייתה. רוצים להתחזק, להתעטף במשפחה ובחברים שכ"כ חסרים פה. רוצים לחזור למרכז שלנו, להחלים, להחזיר לעצמנו את הכוחות... וכך, אחרי הרבה מאוד לבטים החלטנו להתקפל ולחזור.

לחשב את המסלול מחדש..

אומנם ממילא תכננו להגיע לביקור בחגים (זה בעקבות ההבטחה שהבטחתי לתלמידים שלי להגיע במיוחד ללמד קורס אנטומיה אינטואיטיבית! וזה קורה בלי קשר ב 24.9, אז מי שבעניין, ההרשמה בעיצומה!), רק שעכשיו זה הפך מביקור של חודש לשהות של זמן בלתי מוגדר.. חודשיים - שלושה לפחות עד שנתאזן ורק אז נוכל באמת לקחת את ההחלטה אם נשארים בארץ ומתמקמים או שחוזרים להשלים את התוכנית.

החדשות הטובות הן – שאני מגיעה הפעם לארץ עם כל האנרגיה והמוטיבציה לחזור לפעילות! מכיוון שלא מדובר רק בביקור קצרצר ודחוס, סופסוף יש לי את האפשרות להתחבר חזרה לעשייה שלי! ללמד קורסים (כבר יש קורס יסוד בספטמבר וגם קורס אנטומיה אינטואיטיבית שלא לימדתי כבר שנתיים! מתרגשת ממש!!) וגם לחזור לטפל – יש לי כבר חדר טיפולים שמחכה לי וזה בהחלט מרגש... התגעגעתי מאוד!

אז הינה אנחנו כאן בפלורידה, בעיצומו של פרוייקט ההתקפלות... הגענו לכאן לפני שנתיים עם שתי מזוודות וחצי והריון בן שבועיים.. והינה אנחנו עם בית מאובזר במלא ציוד וילד פעיל ומתוק, מנסים שוב לדחוס הכל לתוך שתי מזוודות וחצי ולחזור לארץ...

אני לא יכולה אפילו לתאר במילים כמה רגשות מעורבים יש כאן... הרצון לחזור, הרצון להמשיך, הרצון לדעת מה יהיה עוד כמה חודשים – איפה נהיה, הצורך לתכנן קדימה, הרצון לשמור את כל הדברים שיש לנו למקרה שנחזור והרצון לשחרר הכל למקרה שלא נחזור..

זה מצריך מאיתנו להיות בחוסר וודאות ולהתמסר לחלוטין ל"כל מה שיהיה זה יהיה טוב!" וזאת עבודה יומיומית. לנטרל את הרעש שבראש ולבחור כל פעם מחדש - לסמוך. לסמוך על עצמנו. לסמוך על היכולת שלנו להיות מאושרים בכל סיטואציה, בכל נתיב שנבחר מבלי שזה יהיה תלוי בשום דבר חיצוני. לסמוך על היקום ולאפשר למה שנכון לקרות. כל יום, כל שעה, כל פעם מחדש אני מזכירה לעצמי לקחת נשימה, לשחרר את הרעש שבראש ולהתמסר ליכולת להיות מאושרת כבר עכשיו. כי באמת - הכל טוב! לפעמים זה מחזיק כמה ימים, לפעמים זה מחזיק כמה דקות... ושוב נושמת, משחררת ומתחברת לטוב.

חשוב לי להבהיר, לא הרפנו מהחלום!! חלק גדול מאוד מהחלום הוגשם – יש לי טייס מדופלם :-) !! החלק השני, זה החלק של הפרקטיקה – החלק שיאפשר לו בעתיד גם לעבוד בתור טייס בחברת תעופה – החלק הזה נמצא כרגע בהשהייה. כל מה שנשאר לנו עכשיו הוא להיות נוכחים ברגע הזה, להיות קשובים למה שנכון לנו עכשיו, להסכים לא לדעת מה יהיה ולשחרר את כל הרעש בראש כל פעם מחדש:

ואם כן נחזור להמשיך בפלורידה..

ואם בכלל ימצאו אפשרויות אחרות לגמרי כדי להתקדם..

ואם זה כן יצליח?!... ;-)

חיבוק גדול! שלכם תמיד,

חגית