רעם ביום בהיר

הכל זרם לפי התוכנית פחות או יותר... האיש שלי התקדם בלימודים והינה עוד קצת והוא מקבל רישיון טייס מסחרי. אני כבר מתכננת לי בראש את הפוסט הבא - על חגיגת ניצחון נוספת, אפילו היה איזה דיבור על לנסוע לחופש בכריסמס כשבית הספר סגור... ואז, ברגע אחד הכל השתנה. האיש שלי הרגיש לא טוב, כשזה לא השתפר הגענו למיון. אחרי כמה בדיקות הוא אושפז בטיפול נמרץ.

אני אתחיל מהסוף. הכל בסדר עכשיו! היינו באשפוז שבועיים וחצי (מהארוכים בחיי..) ואח"כ הוטסנו לארץ להמשך טיפול. האיש שלי כמעט החלים והוא חוזר לעצמו ומתחזק יותר ויותר מיום ליום.

קשה לתאר במילים את הימים האלה. את הרגשות, את העומס הנפשי והפיסי’ את הדאגה..

מצאתי את עצמי נקרעת בין בית חולים לטיפול בתינוק (שבדיוק מתמודד עם בקיעת שיניים..), חרדה לשלום האיש שלי, מוצפת בטלפונים מודאגים מהמשפחה, לא ישנה, בקושי אוכלת... כל זכר לשיגרה שהכרתי נמחק והוחלף בפחד, לחץ, עומס, עייפות, כאב ומה לא...

זה היה יותר מדיי.

מהר מאוד ראיתי שאני לא יכולה לעשות הכל בעצמי, שאני צריכה עזרה ושזה לא הזמן להיות גיבורה.

החבר'ה הישראלים שלומדים עם האיש שלי בבית הספר היו מדהימים והתגייסו מיד לצידנו. הגיעו לבית החולים, בדקו כל הזמן מה להביא, איך אפשר לעזור, עשו לי קניות הבייתה ונענו לכל דבר שביקשתי. הנשים מיד התנדבו לעשות בייביסיטר לאייל (הוא מבחינתו קיבל אותן בחיוכים נלהבים..) ואני למדתי לבקש. להגיד בדיוק מה אני צריכה, להפעיל אנשים, להתקשר ולא לחכות שיציעו לבד... לעזור להם לעזור לי כמה שאפשר. כולם היו באמת מקסימים! ועדיין, העומס היה גדול מאוד.

הקושי לעזוב את האיש שלי בכל פעם שעזבתי את בית החולים. לדעת שהוא שם לבד, בארץ זרה, חולה, צריך עזרה, צריך עידוד ועוד.. ובמקביל הקושי לעזוב את אייל בכל פעם שנסעתי לבית החולים.. לרצות לחזור אליו כמה שיותר מהר כי הוא יונק.. מסרב לבקבוק.. לא אוכל אם אני לא שם... לא נרדם....

ככה תיזזתי בין שניהם כשכל 3 שעות בערך אני נוסעת מאחד לשני... אחרי יומיים כאלה – התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה כן. אני רוצה שתבואי לעזור לי. אני לא יכולה לבד.

בתור אחת שתמיד יודעת להסתדר לבד ולא עושה מזה עניין גדול זה היה לי קשה, בשבילי זה צעד ענק ואני כ"כ שמחה שעשיתי את זה. האמא האלופה שלי תפסה את הטיסה הכי קרובה וכבר למחרת התייצבה אצלי בבית. באתי לעבוד, היא אמרה, לכי לבית החולים ותהיי שקטה עם אייל, אני פה. וכך היה... אייל קפץ עליה בשמחה, היא טיפלה בו, הכינה אוכל, ניקתה, סידרה. ויותר מזה - היא הקשיבה, תמכה, הכילה, התפללה... הרגשתי שאני לא לבד בתוך הסיטואציה הזאת וזה עשה את כל ההבדל.

הימים היו ארוכים ומלאים בעליות וירידות לפי המצב הרפואי של האיש שלי.. הלילות היו עוד יותר ארוכים עם תינוק שסובל מפקיעת שיניים ונצמד לאמא שנעלמה לו פתאום לימים שלמים.. להתמודד עם חוסר הוודאות.. לאסוף את עצמי כדי טפל בבירוקרטיה, בלוגיסטיקה ובעוד עניינים שצצים.. להתארגן לטוס לארץ בהתראה קצרה ולשהות שם לתקופה שאינה ידועה מראש..

זאת בהחלט הייתה אחת החוויות הקשות בחיי.

אז כן – אנחנו בארץ עכשיו... וסליחה לכל החברים שלי שלא יודעים ומגלים את זה עכשיו... אני מרגישה שגם אני זקוקה לזמן החלמה.. אני פחות פנויה לשיחות ומפגשים, יותר מתכנסת פנימה, לוקחת את הזמן לעבד את הכל, צריכה את השקט שלי כרגע. גם איילי עבר המון שינויים וזקוק ליותר תשומת לב כדי לחזור לאיזון וגם האיש שלי מתמקד בלהחלים כמה שיותר מהר (אין ספק שהוא עושה עבודה מדהימה!)

סליחה גם לכל המטופלים שלי שיצרו איתי קשר וכתבתי להם שנסעתי לחופש... אז, זהו שלא... פשוט לא הייתי פנויה בכלל... אני רק עכשיו מתחילה לחזור לטפל.

וכן – החלטתי שאני הולכת ללמד גם קורס תטא הילינג (כבר יש תאריך, תבדקו באתר שלי) – דווקא מתוך המקום בו אני נמצאת, ללמד ולטפל זה מה שמחזיר אותי לעצמי, לשהות בתדר ולתת לאחרים זה הריפוי הכי עוצמתי שאני מכירה.

בבקשה, אל תשאלו אותי שאלות לגבי האיש שלי והעניינים הרפואיים שלו, אני לא רוצה להיכנס לפרטים הרפואיים, אני מכבדת את הרצון שלו לא לשתף ואת הפרטיות שלו, ובכלל זה לא משנה מה בדיוק היה לו העיקר שהוא מחלים.

אז מה הלאה?!

להחלים להחלים להחלים – ולחזור חזרה למסלול. הרי התכנסנו כאן כדי להגשים חלום וזה בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לעשות. נכון, לא צפינו את החוויה הזאת, נכון, השהות בארץ מעכבת קצת את ההתקדמות בלימודים.. אבל, היי – זה לא יעצור אותנו מלהמשיך קדימה נחושים ומחוזקים יותר.

אין לי ספק שבפרספקטיבה של זמן אנחנו נראה את הערך שקיבלנו מכל החוויה הזאת. את הלמידה ואת הדברים הטובים שיצאו ממנה.

אני רוצה להגיד תודה לכל המלאכים שהתייצבו לצידנו ותמכו בנו בשעת המשבר:

• לחברים הישראלים שלנו בפלורידה – אין עליכם בעולם!! אנחנו גאים להיות ישראלים! עטפתם אותנו בכל כך הרבה חום ואהבה, עזרתם לנו כל כך הרבה, תודה תודה תודה שאתם שם. כיף לדעת שאנחנו לא לבד גם כשאנחנו רחוקים מהבית

• תודה גם לכל החברים שלנו בארץ שתמכו, התפללו, עשו כל מה שביכולתם לעזור ולהקל. לפעמים רק לדבר עם מישהו קרוב, לשחרר, לפרוק, לקבל פרספקטיבה נוספת לדברים – זה כבר ריפוי גדול!

• ותודה מיוחדת למשפחה שלי – שהייתה שם בכל רגע גם מרחוק. תומכת, קשובה, אוהבת מוכנה לעשות כל מה שאפשר כדי לעזור. תודה במיוחד לאבא ששלח אליי את אמא. ותודה ענקית לאמא – שעזבה הכל ובאה רק כי ביקשתי... אני אוהבת אתכם מאוד!! זכיתי במשפחה מדהימה.

המון בריאות,

חגית