החזרה לפלורידה

חזרנו לפלורידה. אחרי 5 חודשים מטלטלים חזרנו לשיגרה שיצרנו לנו פה כדי להמשיך בתוכנית ובהגשמת החלום – רישיון טייס.

אבל שום דבר כבר לא אותו דבר.. ובעיקר - אנחנו כבר לא אותו הדבר..

בעצם מאז שכל הבלגן התחיל: המחלה, האשפוז, הטיסה לארץ, השיקום הארוך.. היינו עסוקים בהתמודדות האינטנסיבית עם ההחלמה וכל מה שעניין אותנו היה לעבור את זה ולהיות מאחורי זה. (הסיפור המלא בפוסט הקודם "רעם ביום בהיר") ועכשיו, כשאנחנו מאחורי זה, בחזרה בפלורידה, פנויים לחזור לשיגרה – רק עכשיו צפה ההתמודדות הרגשית..

כל מה שהיה.. הזיכרונות, העומס, הקושי, המרחק, הכאב.. החזרה לכאן מציפה את החוויה. מאלצת אותי להתמודד עם הפן הרגשי - לעבד, לעכל ולרפא את הפצעים. להתמודד עם הידיעה שהכל כ"כ שברירי בחיים ושאין לנו שליטה על מה שהולך לקרות. להתמודד עם הפחד שאירוע כזה יקרה שוב.

זה לא תמיד קל.

הרבה דברים השתנו. החבר'ה הישראלים שלומדים כאן (חלק עזבו, חדשים הגיעו.. פתאום אני כבר לא מכירה את כולם..), הקשרים עם החברים (מטבע הדברים חלקם התהדקו, חלקם התרופפו..) הגוזל שלנו גדל והצרכים שלו השתנו – צריך להתאים לו שיגרה חדשה ומתאימה יותר. גם התשוקה לצאת ולהגשים את החלום השתנתה. יש בהחלט רצון גדול להתקדם ולהשלים את הלימודים – אך לא בכל מחיר.

הוודאות השתנתה. והיום – אני יודעת שבעצם אין לי מושג מה יקרה. האם נשאר ונשלים את התוכנית, האם נחזור ונשנה כיוון... אני באמת לא יודעת מה יוליד יום וזה מצריך הרבה גמישות מחשבתית ופתיחות לשינויים.

מהמקום הזה התחלתי להתמקד בכאן ועכשיו וליצור לעצמי חוויה יומיומית טובה ונעימה. וכך החלטתי - שלא חשוב מה, אני יוצאת עם הגוזל שלי לפחות פעם ביום מהבית. גם אם זה כרוך בנסיעה של חצי שעה לכל כיוון כי כלום לא קרוב כאן.. גם אם יורד גשם, גם אם חם מאוד (כל הזמן חם מאוד.. ויש מלא גשם..), גם אם אין לי כוח וגם אם אין לי לאן לנסוע..

וזה עובד! כמעט בכל יום אני יוצאת. לפארק, לגן שעשועים, לים, לבריכה, לסידורים או אפילו סתם לסופר. העיקר שיוצאים. זה מאלץ אותי להתאמץ, להיות יצירתית, לחפש.. וכשמחפשים – מוצאים. מצאתי מקומות מקסימים שלא הייתי מודעת אליהם קודם, התחברתי לחוגים ופעילויות לילדים באזור, יצרתי שיגרה מסודרת לגוזל שלי ובעיקר – למדתי להנות מהדברים הכי פשוטים. לשחק עם בועות סבון בפארק, לרדוף אחרי סנאיים, לקפוץ בתוך שלולית, להשמיע מוזיקה ולרקוד..

אני בוחרת להנות מהזמן הזה מבלי להתעסק ב"מה יהיה", זה עובד לי ב 90% מהזמן.. ובשאר הפעמים.. נו טוב.. גם לי יש ימים כאלה ;-) .. אני נהנת להיות עם הגוזל שלי, נהנת להיות איתי, נהנת מהאיש שלי (שעושה עבודה מדהימה!! גאה בך מאוד!!), נהנת לגלות את המקום בו אני נמצאת (אם כי זה עדיין חור נידח בפלורידה שלא קורה בו כלום..) אני בעיקר מתמקדת בכאן ועכשיו. כל יום ביומו, ומה שיהיה יהיה – הרי תמיד הכל קורה לטובה.

שלכם תמיד,

חגית